שרית פרידמן-ברזניאק
המומחיות המקצועית שלי
אני יועצת בכירה, בעלת תואר שני ב'התנהגות ארגונית' מטעם הפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב, לימודי תעודה ב'הנחיית קבוצות' מביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב והכשרות בחוויה דיאלוגית, בפסיכודרמה ובלימודיי משחק.
אני מומחית בפיתוח אישי, ניהולי, זוגי, צוותי וארגוני, מלווה, מנחה ומכשירה אנשים ומנהלים בתהליכי צמיחה ופיתוח: ביצירת שינויים, בהתאמה לשינויים ובהטמעת שינויים.
בין לקוחותיי ניתן למנות אנשים פרטיים שרצו לשנות להשתנות ולהתפתח, מנהלים באוניברסיטאות בר אילן ותל-אביב כמו גם סטודנטים באוניברסיטת תל-אביב, בתכנית לתואר שני בייעוץ ארגוני בפקולטה לניהול ובחוג לסיעוד בבי"ס לרפואה, בשירותי בריאות כללית, במכבי שרותי בריאות, בביטוח לאומי, במשרדי הפנים הרווחה והחינוך, בערים ורשויות מקומיות, בבנקים, בחברות קמעונאיות בתחום המזון והאופנה, במחלקת מדעי ההתנהגות בצה"ל, בבית הספר למנהיגות בצה"ל ובפו"מ (המכללה הבין־זרועית לפיקוד ולמטה).
בעבר שימשתי בתפקיד מנהלת תחום 'חברים' וחברה בכירה באיפ"א - האיגוד הישראלי לפיתוח ארגוני.
אמונתי המקצועית
שניתן. שאפשר. שכול אחד יכול.
מציאות דינמית ומורכבת שבה נידמה שהכול מתערער, הערכים פושטים ולובשים צורה,
המסגרות נופלות, הגבולות מיטשטשים, התהליכים מתהווים כל העת מחדש -
לא צריכה להוות מיכשול אלא אתגר, בתנאי ש:
לא נשאבים לאזורי העומס והלחץ, לא מוותרים, מחליטים לצאת לדרך.
יודעים לאן רוצים להגיע (מטרות), מהי הדרך הנכונה (אסטרטגיה),
כיצד הולכים בה (טקטיקה ותכנית) ועם מי ועם מה הולכים (משאבים).
לא סומכים על המזל אלא פועלים. משקיעים.
לא מנוהלים על-ידי הפחדים. לא מחכים ש"זה" יעבור. עושים.
כשמתקשים לעשות את כול אלה לבד - פונים לעזרתו של איש מקצוע.
מעורר אצלי השראה
בעלי האמונה והאומץ, שיוצאים מאזור הנוחות שלהם ומנסים,
ואינם לוקחים דבר כמובן מאליו אלא משקיעים, מתמידים,
שמחים, אכפתיים, רגישים לזולת, נדיבים, וצנועים,
המגשימים את עצמם ומגיעים לתוצאות ולהישגים.
גובה החלום/שלומית כהן אסיף
פרפר בן יום
שאל פרפר בין יומיים:
"עד איזה גובה
עפות הכנפים?"
ענה פרפר בן יומיים
לפרפר בן יום:
"גובה הכנפים
הוא גובה החלום."
(מהספר "ציפור לאן את נוסעת")
לקוחותיי הארגוניים במהלך שנות עבודתי
רשת מרפאות שיניים,
חברת אנרגיה ועוד.
לקוחותיי הפרטיים במהלך שנות עבודתי
נשים/גברים
מנהלות/ים
ולמעשה, כל מי שמעוניין בשינוי, בצמיחה, בפיתוח
מלווה ויועצת לכל מי שמעוניין להשתנות, לצמוח, להגשים חלום
כל אדם זקוק ליועץ-מלווה,
אחרת הוא מציב את חלומו היכן שידו מגעת
יצירה, צמיחה ופיתוח זוגיות
צמיחה ופיתוח מנהיגות
צמיחה ופיתוח אישי
ובעצם מי אני?
אני אמא לשלושה ילדים מקסימים ואהובים, ענבל, רועי ועדיה ויחד עם מיכה בעלי אנחנו מגדלים אותם בשמחה ובכבוד.
אני תמיד רוצה לבלות יותר עם בני משפחתי אך מפאת מלאכתנו המרובה וזמננו המצומצם המטרה הנכספת מושגת בחלקה במפגשים משותפים כמו בארוחות, בשיחות, בנסיעות, בקניות ובצפייה משותפת בסרטים ובסדרות טלוויזיה.
בנוסף אני שומרת על מספר משחקיי קופסא מילדותם, מתוך תקווה, שיום יבוא ונתפנה לכך.
אני מלאת תשוקה לתחום התרבות הכולל תיאטרון, קולנוע, מוזיאונים, סיפרות (לקנות ולקרוא ספרים ועיתונים, את עיתון "הארץ" במיוחד), תשוקה לטיולים בחו"ל ובארץ, לצילום, לכתיבה, למשחק, לספורט ולמשפחתי, חברותיי וחבריי, ומנסה לממש את אהבותיי בזמן שיש ובזמן שאינו, תמיד מצטערת שהלילה מגיע כי יש עוד הרבה מה לעשות והמון להיות.
מאמינה מאד בשינויים אישיים ומשתדלת לבצעם והרבה פחות ביכולת לשנות את האחר (מה שפעם ניסיתי ולעיתים אני נופלת לזה שוב). בשנים האחרונות איתגרתי את עצמי בריצה - שמאד לא רציתי בה, אך כשהזדמן לי, רצתי ובריצתי הראשונה שהייתה תחרותית זכיתי במקום השלישי. אמנם המרחק היה קצר - שני ק"מ בלבד, אולם בהתחשב בעובדה שזו הייתה הפעם הראשונה שרצתי בכלל (מאז תקופת התיכון שאז הקפנו את ככר המדינה מספר פעמים...) ומרחק כזה, ההישג היה גדול ומכובד. (עד אותה תחרות, אחרי כ-200 מ' נשברתי).
פעילויות ספורט שנוספו לשגרת חיי בשנים האחרונות וביתר שאת בתקופת הקורונה הן צעידות, אימוני כושר, יוגה פילאטיס ולעיתים רכיבה על אופניים ושמירה על רמת הכושר באימוניי עיצוב מספר פעמים בשבוע. כול אלה מסבים לי אושר רב.
בריצתי הראשונה ואחרי שני קילומטר הצלחתי לעלות על הפודיום!
היום אחרי כשנתיים, עם מעט מידיי אימונים אני רצה מרחק של 5.5 ק"מ. זה היה היעד שלי עד כה. לצידי רצה בתחילת הדרך חברתי המאמנת אורלי ויתכן שבלעדיה לא הייתי מצליחה לפרוץ את הגבולות של עצמי,
או כמו שנאמר לי "את תקרת הזכוכית שלי".
פעילות ספורטיבית
עם תמר אחרי חמישה קילומטר במרתון תל אביב 2018
עמותת עולי מזריץ- מרכזת וועד העמותה
ובתוך כול העשיה המרובה, נושא ההתנדבות היה כול השנים חלק משיגרת יומי. במשך כ-17 שנים שימשתי כמרכזת וועד עמותת עולי מזריץ'-דפודלסיה בישראל, שהתמקד בהנצחת קהילת מזריץ' (עיר הולדתו של אבי) שהושמדה בשואה. במסגרת תפקידי יזמתי והובלתי יחד עם יו"ר העמותה וחבריי הצוות המוביל פרוייקטים להנצחת הקהילה.
שני שיאים היו להנצחה:
האחד, הפקת הסרט "אמריקה הקטנה" המספר על העיר לפני ואחריי המלחמה
השני, הצבת פסל "תפילה" של הפסלת יעל ארצי במרכז העיר מזריץ', בטקס רב משתתפים יהודיים מכול העולם, שגריר ישראל בפולין, ראש העיר אנשי דת בכירים מהמחוז ועוד.
בעת חברותי בוועד עסקתי גם בכתיבה ובעריכה של מגזינים שנתיים - 'מעזריטשער טריבונע' ואלבום זיכרון.
זיכרון בסלון, אילת 2019
אמא ואבא, גוטה ומוישה
זיכרון בסלון
בשנתיים האחרונות אני מנחה מפגשי "זיכרון בסלון" בהם אני משתפת את הקהל הרחב בקורות חיי אימי ואבי בתקופת השואה ובחיי אחיי ושלי, ילדיי הדור השני שחיו במחיצת הדור הראשון שהיה שם.
ב-2020, מפאת אילוצי הקורונה, המפגש התקיים ב"זום" ונכחו בו כ-100 משתתפים
https://www.facebook.com/watch/live/?v=2919773468109675&ref=watch_permalink
בנוסף, התנדבתי במהלך השנים לוועדי ההורים בבתי הספר של ילדיי, באיפ"א, הארגון המקצועי של יועצים ארגוניים ובשנים האחרונות התנדבתי בעמותת 'ניצוצות' - שמפגישה תלמידי חטיבות ביניים עם אנשים בעלי ניצוץ אישי, במטרה לאפשר לתלמידים לאתר את הניצוץ האישי שלהם ולעורר בהם מוטיבציה להשיגו.
ה"ניצוץ" שלי עסק בדיאלוג ככלי להשגת שינוי.
התנדבויות
צילום
sarit_friedman_brezniak
אני מאד אוהבת לצלם ולתעד ולעיתים לביים את המצולמים והמצטלמים ואני עוסקת בכך בכול הזדמנות. כשאני מצלמת אני מאושרת, הדומם - אדיש אבל רוב המצטלמים רוטנים ואח"כ מבקשים לראות ושאשלח להם... כרגע בנייד שלי יש 50,000 תמונות וכול יום אני מוסיפה ומבטיחה שאעביר את הכול לענן/למחשב/להארד דיסק חיצוני – לפני שייעלמו לי וכמובן לא מספיקה.
הזוכים העיקריים בשיתוף הם משפחתי והחברות שלי (באלבומים), לפעמים הפייסבוק והאינסטגרם וכמובן – אני.
מקצת מפירות עמלי:
אני אוהבת לכתוב, ועושה זאת שנים רבות. כשאבי נפטר, יצאו ממני בפרץ ספונטני טקסטים קצרים שביחד קובצו לספר "ייסורי מיתה" בהוצאת צבעונים (2011), העוסק בפרידה שלי מאבי ובפרידה מאדם קרוב באופן כללי. בספר אני מקיימת דיאלוג עם אבי הנוטה למות, עם עצמי, עם אימי, עם אחיי, עם סביבתי החיה והדוממת ועם אלוהים ובוחנת באהבה מלוּוה בצער ובאימה, את מערכת היחסים שלי עם אבי, שורד שואה, שבמהרה יבוא קיצה.
הנושא האוניברסלי יוצר חיבור עם כל אחת ואחד ויכול לסייע בהתמודדות עם שכול וכאב.
כתיבה
"
נאוה סמל, סופרת
קראתי בהתרגשות את "ייסורי מיתה".
מצאתי בספר שורות יפות שנגעו ללבי – מפתח הדבר הכנה ומכמיר הלב שלך "המוות היה בן בית אצלנו" (הזדהיתי עם כל מילה), ועד השירים "ביקור" (מלאך המוות בא לביקור אצל אבי והחליט להשתכן בו עד סופו), "נתת לקחת" (ומה בסך הכול ביקשתי? שלא ימות, שלא יסבול) ו"סליחה" (הרחוב הומה אבי).
השיר הטוב ביותר בקובץ הוא בשבילי "הישג" שמכיל בתמצית את הניצחון הקטן של שורדי השואה, שאילמלא שרדו אז את המוות הלא טבעי, לא היו מגיעים אל המוות הטבעי שבא אחרי חיים מלאי משמעות ושיקום, ומשפחה, וילדים ונכדים.
"